יש כל מני תפיסות / הנחות, שנראות לנו בסיסיות.
כמו למשל, יעלים הולכים על האדמה.
קשה לקום מוקדם בבוקר, כייף לבלות במסיבה עם הרבה אנשים, שוקולד זה טעים… הבנת 😉
רק מה, אם נפרק את ההבנות ה"מוסכמות"/ה"עולמיות" הללו, נגלה שיש אנשים שלא סובלים מתוק או רגישים לשוקולד, כאלה שהכי אוהבים לקום ב 4:00-5:00 בבוקר, שונאים מסיבות עם הרבה אנשים (אני. מודה), ויעלים, בעקבות הקורונה, התרגלו לאנשים ובשדה בוקר הן מטפסות על עצים ואוכלות מהענפים הגבוהים.
הבעיה היא, שכשאנחנו רואים את העולם דרך המשקפיים הצרות של התפיסות/הבנות האישיות שלנו, כשאנחנו מניחים שזה המצב בלי בכלל לשים סימן שאלה לגביו, כשנדמה לנו שהסטנדרט שלנו תקף לכולם, אנחנו מפספסים.
למשל – אחת ההנחות שאני פוגשת הרבה בתהליכי גיוס – ברור שמי שגר קרוב, יהיה לו/ה יותר קל להגיע לעבודה ויתמיד/תתמיד לאורך זמן, ומי שגר/ה רחוק – יהיה יותר קשה. זה פתח להטיה בגיוס.
אני גרתי בירושלים ועבדתי בקרית גת במשך שנה וחצי, ואם לא הייתי עוברת לחיות עם הבן זוג שסבל מהנסיעות, לא הייתי עוברת דירה. אני רואה מה קורה לילדים שאוהבים את בית הספר ומוכנים גם לקום שעה קודם להסעה בשביל להיות בבית ספר שכייף להם בו, לעומת ילדים שלא מתים על בית הספר וגם כשהוא שתי דקות מהבית באופן קבוע מאחרים.
בשורה התחתונה – תחפשו את הדברים שנראים לכם ברורים. הנחות יסוד שאין לכם ספק לגביהם, לגבי אנשים שאתם פוגשים, ונסו לברר אם כולם שותפים לתפיסה הזו. אם אתם מגייסים ופוסלים מישהו על בסיס המרחק מהעבודה – מעבר לזה שזה לא חוקי – אולי – רק אולי – אתם מפספסים את העובדים הטובים שהכי מתאימים לכם, וישמחו להתאמץ להגיע למרות המרחק.
ורמז קטן בעניין הזה – כשעובד עוזב ואומר ש"קשה לו עם הנסיעות", תבדקו מה עוד קשה. הניחוש שלי הוא שאם היה לו ממש ממש טוב בתפקיד/עם המנהל/בארגון, "הנסיעות" לבד, לא היו גורמות לעזיבה. כל זה נכון גם בעידן שמועמדים מראש לא יגיעו אם זה לא ברדיוס תל אביב.
