ללמוד, באמת ללמוד, מתחיל בהבנה שיש פער בין מה שאני יודעת ומה שאני יכולה לדעת. תכל'ס להבין שאני לא יודעת הכל. כשאני מגיעה לארגונים שאני מלמדת בהם לראיין, יש שאלה קבועה שאני שואלת את מי שמזמינ/ה אותי להדריך:
האם המנהלים שמגיעים להדרכה רוצים בה.
האם מעניין אותם ללמוד, לקבל כלים. אני מבקשת בד"כ לא להכריח אף אחד להיות בחדר. לא להכריח ללמוד. וזה לא סתם. לא רק כי אלה שמכריחים אותם מתעקשים להוכיח שהם יודעים יותר טוב.
כשאדם לא רוצה ללמוד – האגו שלו מקשה עליו ללמוד ומסתיר ממנו כל תובנה והזדמנות להרחיב את הדעת. וחוץ מהאגו, יש שם פשוט פחד. פחד משינוי, שינוי ההרגלים, לעזוב את המוכר ולפתוח את עצמך לעולם חדש.
זה ברור לי לגמרי למה ללמוד משהו שאתה לא רוצה ללמוד מעורר התנגדויות. מצד שני, בסדנאות הפתוחות לאנשי/נשות משאבי אנוש, מגיעות לרוב רכזות ומנהלות גיוס ומשאבי אנוש שרוצות, ממש רוצות, ללמוד. לקבל כלים. הן מגיעות לרוב מבחירה, מסקרנות גדולה. גם אם הן אחרי 10-20 שנה בתחום וגם אם רק נכנסו אליו – הרצון ללמוד מאפשר לפתוח את הראש והלב ולקבל כלים חדשים.
בסופו של דבר, הבחירה שלך אם להשתמש בכלי או לא, אבל לפחות תגיעי מספיק פתוחה כדי להבין וללמוד אותו. לא להילחם נגד, רק בגלל שהוא שונה מאיך שהיית רגילה לפעול עד אותה נקודה.
השורה התחתונה? תשאירו את הלב פתוח ללמוד ולהתחדש. זה הרבה יותר מספק מאשר "לדעת".
