הרבה מראיינות (וגם מראיינים, אבל בעיקר – נשים בגיוס), תופסות את עצמן כמראיינות שצריכות להיות מכילות, "פסיכולוגיות" בגישה – גם אם לא בתואר, נעימות, נוחות, נחמדות. ההנחה היא שאם נהיה כאלה "נחמדות", המועמדים ישמחו יותר לבוא לארגון שאלה הפנים הראשונות שהם פוגשים.
אבל איך באמת נתפסת מראיינת כזאת?
שקטה יחסית, שמקשיבה יותר משואלת, ששותקת הרבה בראיון (כי ככה למדו בעבר, להיות שקטות ומתוך זה להבין בין השורות מי המועמד/ת שמולה), מהנהנת, ומקשיבה. זה תפקיד פאסיבי יותר, "קולט" ופחות מוביל.
לדעתי אולי מוביל לתפיסה של "הבנות הצעירות האלה שם במשאבי אנוש".
תפקידנו הוא להוביל את הראיון. לשאול הרבה שאלות, להיות אקטיביות, להתערב אם המועמדים "הולכים לאיבוד בסיפור/בדוגמא", לכוון לדברים שמעניינים אתכן, לא לחכות שאולי המועמדים יגיעו לשם בעצמם. לקחת אחריות, 100% אחריות על הראיון.
תפקידנו הוא להיות הסמכות, לאתגר את המועמדים שמגיעים אליהן. מקום של מנהיגות והובלה אמיתית, משלב ההכנה לראיון ולתהליך הגיוס, דרך הראיון עצמו ועד קבלת ההחלטה והקליטה לארגון. מנהיגות בגיוס.
הכל נכון גם לגברים בגיוס דרך אגב. רק שכש95% נשים… יותר נכון לכתוב בלשון נקבה.
