קחו ילד שבשיעור מסויים תמיד רב עם המורה, כי היא טועה במה שהיא מלמדת, והוא כבר מכיר את החומר ו"אלרגי" לטעויות. באף שיעור אחר הוא לא רב עם המורות, כי אין כזה מצב שם. מבחינת המורה שאיתה הוא רב, הוא ה"בעייתי" בכיתה. אף מורה אחרת לא מבינה על מה היא מדברת…
קחו עובדת מצטיינת בארגון אחד, שהיה לה מנהל שנתן לה יד חופשית. ברגע שהחליפו את המנהל לאחד שהוא "מיקרו-מנג'ר" פתאום התפקוד שלה הידרדר עד שפיטרו אותה.
בשני המקרים מה שהשתנה זה הסביבה – ואז האינטראקציה בין האדם לסביבה יצרה דפוס מותאם למצב ולסביבה.
אנחנו רגילים לחשוב על אנשים בצורה חד-מימדית. ציון בפסיכומטרי, בתואר או "אישיות מסוג X" במבחני אישיות.
טוד רוז כותב על זה בספרו המעולה "סוף עידן הממוצע" וקורא לזה "עקרון המשונן" – האדם הוא לא חד מימדי, הוא "משונן" Jagged. יש לו דפוסים שמותאמים למצבים מסוימים, ובמצבים אחרים נתנהג אחרת. אחד התחומים המתפתחים במדעי ההתנהגות ובמדע בכלל, נקרא "מדע האינדבידואליזם", והוא פותח דלת להבין שכשאנחנו בוחנים התנהגות אנושית, ראוי שנחקור את החיבור בין התנהגות להקשר – למצב ספציפי. אדם הוא לא "סגור/פתוח", או כמו שב"מיירס-בריגס" מגדירים אותו "ארכיטקט/מנהל/בעל חזון".
אנחנו אנשים מורכבים, ויכול אדם מסוים לתפקד מעולה בסביבה ומצבים מסוימים, ולתפקד פחות טוב במצבים אחרים.
https://www.psychologytoday.com/blog/the-science-the-individual
