לא מזמן פגשתי אלימות מילולית בסדנה.
אין לי מילה טובה יותר מזה לתאר את מה שחוויתי.
משתתף בסדנה. בעצם שני משתתפים שהתווכחו איתי אבל בצורה אגרסיבית יוצאת דופן. אחד התעקש שכשהוא מראיין נשים ומגלה שהן אימהות לילדים צעירים הוא בודק מי ישמור על הילדים בזמן שהם חולים ואם אין לה סבתא/עזרה צמודה, הוא לא יגייס. כשניסיתי להתווכח, להסביר חלופות, לנסות להאיר את הקושי הגדול בגישה הזו, את הבעייתיות הערכית והחוקית, הוא הרים את הקול וצעק עליי שזו דרכו של עולם. שאני לא מבינה. שככה זה.
אחד הצטרף לשני ושניהם המשיכו בויכוח מולי, כשהכיתה צופה.
כן, היו אחרים ואחרות בכיתה שאיזנו, וניסו להסביר לו שזו לא הדרך, ושהן היו אמהות ועבודתן לא נפגעה. כלום לא עזר. גבר אחר בחדר ניסה להגיד לו שהוא מרגיש שמפלים אותו בגלל שיער לבן וגיל, ואחר בגלל כיפה. זה לא עזר.
כשניסיתי להציג כל מני פרספקטיבות הוא הגיב במשפטים כמו "טוב, את יודעת הכי טוב" או "אה, אז את סותמת לי את הפה" או "את לא מאפשרת לי לדבר". מניפולציה כזאת שמשום מה ערבבה לי את הבטן יותר מכל דבר אחר.
אני לא אפרט את כל הדיון כי הוא לקח המון זמן. קרוב לחצי שעה לדעתי. קצת איבדתי תחושה של זמן שם. ניסיתי להיות "מקצועית" ולשמור על המקום שלי כמנחה, מדריכה. ללמד ולא לתקוף/לריב. מזמן לא היה לי כל כך קשה. ממש המון שנים.
בשיא הויכוח כמה נשים בחדר מחאו לי כפיים לחזק אותי על איך שהגבתי לו.
לשמחתי, הוא לא חזר לחדר אחרי ההפסקה אבל אני מוצאת את עצמי כמה ימים טובים אחרי, עדיין חושבת על מה עברתי שם.
אני חושבת שהאירוע החזיר אותי לטראומות שלי מהעבר הקרוב והרחוק עם אלימות גברית. ההתמודדות עם המניפולציה. להוכיח שאני לא "הבעייתית" פה. משהו במקום הזה בלבל אותי כנראה. אני חושבת שהיו עוד אלמנטים במעמד שהיו לי מאד קשים.
אולי רק כשטראומה מתעוררת אפשר לקלוט את ה"פוסט טראומה" שיש בי ושיש לי. ואולי פשוט הוא היה איש אלים. או 2 אנשים אלימים שנכנסו ביחד לסדנה ונאצלתי להיתקל בהם.
אני מקווה שבפעם הבאה אם תקרה כזו אוכל להגיב ולשים גבול יותר מהר. לא להיגרר לויכוח. אשמור יותר טוב על הנפש שלי שהפעם חטפה אותה די קשה.
אחרי הסשן קרו שני דברים.
באו אליי נשים להגיד תודה ושלמדו ממני לא רק לראיין אלא גם איך להגיב למנהל שמדבר ככה. שמחתי שלפחות זה יצא מהחוויה הרעה הזאת.
דבר שני – גיליתי שהוא התלונן שהפמיניסטית הזאת התקיפה אותו.
איכשהו, זה דוקא הרגיש לי כמו אות הוקרה.
מזמן לא הייתי "פמיניסטית לוחמת". האמת היא שזו לחלוטין מי שאני. אולי הייתי צריכה איזו דמות כזו להיזכר במי שאני.
