כולנו רוצים להשוות את עצמנו לאחרים. זה מתחיל מילדות, מי יותר יפה, גבוהה, רזה, למי יש ציונים טובים יותר, מי קיבלו פרסום או קיבלו מדליה. גם בצד העסקי אנחנו רוצים להיות הכי טובים. אבל לא תמיד בנצ'מרק לאחרים לוקח אותך קדימה.
בתהליכי הגיוס בנצ'מרק הרבה פעמים מעכב אותנו. משאיר אותנו במקום בינוני – כמו הבנצ'מרק. אם אני משווה את עצמי לאחרים והם לא ממש עושים עבודה טובה, האם אני רוצה להיות "כמו כולם"? זה מקדם אותי? אותנו – בארגון?
בנצ'מרק על שכר
אני מבינה ובהחלט חושבת שיש ערך לדעת מה הבנצ'מרק על שכר. כשמועמדים מתלבטים לגבי שכר, צריך לוודא שאני במקום תחרותי בשוק, אם כי חשוב שאהיה במקום תחרותי לא רק לגבי שכר. כי תמיד תמיד תמיד יהיה מי שיציע שכר גבוה יותר מכם. אמרתי את זה שנים, ובשבוע שעבר גם שמעתי את שי דורפמן – יועץ בצבירן (שהוא מנהל גיוס ומנהל שכר והטבות מנוסה בעברו), אומר את זה. אז אני שמה רגע בצד את החשיבות של הבנת הבנצ'מרק לגבי שכר.
ומדדי גיוס?
תמיד שואלים אותי "מה הבנצ'מרק לגבי מדדים שונים בגיוס". למשל לגבי Time To Hire, או לגבי חלוקת מקורות הגיוס. לגבי שימוש בלוחות דרושים או פרסום במדיה חברתית. קחו למשל את "חבר מביא חבר". המקור החזק והטוב ביותר גלובלית, כנראה מאז ומעולם. הממוצע והבנצ'מרק לגבי השימוש בו הוא סביב 25%-30% (מהגיוסים בארגון מגיעים דרך הערוץ הזה).
אבל אם תבדקו את ה Best In Class, תראו שהארגונים החזקים ביותר בחבר מביא חבר מגיעים ל 50%++ ואפילו מעל 60% מהגיוסים דרך חבר מביא חבר. רבים מהם דרך אגב בלי לשלם לעובדים שהפנו. זה חלק מהקסם בערוץ הזה.
אז למי היית רוצה להידמות? לבנצ'מרק הממוצע או למובילים בתחום?
בטח גם יצא לך לקרוא על שיאים בספורט שנשברו. לכאורה מול הבנצ'מרק – לשפר את השיא העולמי וכו'.
אני מציעה לך ללמוד בעיקר מהטובים שבהם – שלא התעסקו בתחרות אלא התמקדו בשבירת השיא של עצמם.
למשל, ג'ים היינס. הוא היה הראשון שירד מ-10 שניות בריצה ל-100 מטר (באולימפיאדת 1968). עד אז הקונספציה היתה שזה בלתי אפשרי. נכון, הוא התחרה בספורט עולמי, אבל הוא התמקד בתחרות מול עצמו, ולא ב"בנצ'מרק", אחרת היה נעצר בגבול ה 10 שניות, כמו כל המתחרים שלו. הוא זיהה שהוא יכול לרוץ מהר יותר ושבר מחסום שעצר אצנים במשך שנים רבות לפני אותו יום.
אחרי שהיינס שבר את התפיסה הרווחת, 5 אצנים נוספים עשו זאת עוד באותה השנה.
היינס נפטר השנה בגיל 76.
אישית, אני משתדלת תמיד להשוות את עצמי לעצמי.
לעשות הכי טוב שאני יכולה מצד אחד, ולא להתעסק במתחרים מצד שני. כלומר כן בהחלט לעקוב אחרי הנתונים של עצמי, לראות מה עובד לי טוב ולחזק אותו, לראות מה פחות עובד ולחקור אותו. לפעמים לוותר על פעילויות או לשנות כיוון.
אבל אני עושה את זה מול עצמי, לא בגלל תחרות.
כלומר, כעצמאית – בעלת עסק, אני לא אנסה לראות מה המתחרים עושים כדי לעשות כמוהם, או שונה מהם. אני עושה את מה שנכון לדעתי – עבור הלקוחות שלי, וכמובן מתוך הכלים והידע שיש לי. לא מונעת מהתחרות אלא מהרצון לעשות טוב לקהילה וללקוחות.
לפעמים זה עובד לי יותר ולפעמים פחות.
ב-2009, ב HRD, קיבלתי הוכחה שזו תפיסה שמשרתת אותי מאד.
יעקב ואני הצטרפנו באמצע 2009 לגוף של ליווי עסקי שעזר לנו ללמוד לשווק ולמכור. באותו זמן התחילה גם תחרות בתוך אותה פעילות של "לשבור את השיא האישי". נכנסתי לזה בכל המרץ – מדי יום תיעדתי את המהלכים שעשינו. הקמנו ב 9-9-2009 את כנס הגיוס הראשון (לעשות משהו שאף אחד לא עשה זה ההיפך מבנצ'מרק, זה ליצור תעשייה), ונערכנו לשני שהיה בתחילת 2010. התחלנו ללמד גיוס בלינקדאין ובמדיה חברתית.
בדצמבר התברר שזכינו בפרס בתחרות, וקיבלנו 30,000 ש"ח.
הפידבק מאחד השופטים היה שההגשה שלנו כללה בערך פי 5 פעילויות משאר המתחרים ולא היתה שאלה על זה שזכינו. לא פעלנו מול בנצ'מרק. רצינו רק לעשות יותר ממה שעשינו בשנים קודם אנחנו בעצמנו.
יעקב אישר לי כמובן לשתף את התמונה הנוסטלגית הזאת, (תודה לפייסבוק על הזכרונות). בדצמבר 2009:
ההמלצה החמה שלי:
- חקרו לעומק את הנתונים והמדדים שלכם.
- שימו יעד לשפר אותם (מאד), מול עצמכם. לא מול הבנצ'מרק.
- שימו יעדים שאפתניים בשנה והשנים קדימה, ותספרו על זה לעולם. תנעצו ביומן.
בתקווה שהיעדים של כולנו לגבי השבת כל החטופים, חזרת החיילים לשלום הביתה, והנצחון בשדות הקרב בכל האזורים, יושגו במלואם ויתגשמו במהירה