כשפעם מזמן עברתי קורס במד"א על התמודדות בשעת חירום – באירוע, הסבירו לנו שכשמגיעים לזירת אירוע, פיגוע/תאונה/שריפה וכו', יש סכנה גדולה מבחינת קביעת סדרי העדיפויות. יש לנו נטייה ללכת קודם למי שצועק ובעצם, מי שהכי צריך אותנו, הם אלה שמחוסרי הכרה. שאין להם כוחות לצעוק. ולכן יש הנחיות ברורות איך לעשות מיון ראשוני שמגדיר את רמת הסיכון והפגיעה של כל אחד, ושם דוקא זה שאת/ה צועק/ת עוזר להגדיר אותך כבסיכון נמוך יותר לפגיעה.
ה"לקוח" החשוב ביותר, זה שנמצא בסדר העדיפויות הגבוה ביותר הוא האנשים בשטח עם הפגיעה הקשה ביותר, שמנטרלת אותם. תפקיד המטפלים/פרמדיקים בשטח הוא לזהות אותם ולאזן את מצבם.
אצלנו, בעולם הגיוס לארגונים, כשאני שואלת נשות/אנשי גיוס "מי הלקוח שלך?"
בד"כ עונים לי "יש לנו שני סוגי לקוחות עיקריים, מנהלים ומועמדים".
לדעתי, יש לנו רק סוג אחד של לקוחות: המועמדים.
אבל: באנלוגיה לתסריט הפיגוע, הם "הלקוחות השקטים".
המנהלים הם "הלקוחות הצועקים" אבל בסדרי העדיפות – הפחות חשובים (שמושכים את כל תשומת הלב שלנו) לא משנה כמה התפקיד שיש לנו להציע מדהים, כמה המנהל לוחץ, כמה צריך בארגון את אותו מועמד/ אותה מועמדת, אם לא הצלחנו למשוך אותם – הם לא יגיעו. המועמדים הם אלה שמנהלים את התהליך.
המנהלים הם אלה שאנחנו רגילים לקרוא להם "הלקוחות הפנימיים" אבל בפועל הם השותפים שלנו לתהליך, הם ואנחנו – ביחד, עושים את המהלכים הנחוצים למשוך את המועמדים.
אנחנו תופסים אותם כאלה שאנחנו עונים להם לטלפון, רודפים אחריהם כשיש או אין להם זמן, נגישים או לא נגישים, משתפים איתנו פעולה או שלא. כארגון מגייס, אנחנו והמנהלים ביחד, נותנים שירות למועמדים. תפקידנו להגדיר תפקיד בצורה מדויקת, שימשוך מועמדים מדויקים, למיין נכון, ולקלוט אותם לארגון. המועמדים יכולים לבוא, לשמוע מה שיש לנו להציע ולהגיד טוב לי/ לא טוב לי.
הם הלקוחות המתלבטים אם "לקנות" את התפקיד. הם, כמו כל לקוח, לא יכולים לדעת מה באמת מרכיב את ה"מוצר". כמה שהם ישאלו שאלות, בסוף רק אנחנו, ה"מוכרים" יודעים מה *באמת* אומר התפקיד, הצוות, המנהל, הדרישות. האחריות שלנו היא להציג את התפקיד בצורה נאמנה, כדי לאפשר למועמדים לקבל את ההחלטות השקולות שלהם. איכות הגיוס נקבעת דרך התנהגות המועמדים. הם הלקוחות, וגם אם שקטים, הם הלקוחות החשובים ביותר בתסריט הזה.
