לקראת סוף 1940, חיל האויר האמריקאי התמודד עם בעיה חמורה: הטייסים שלו לא הצליחו לשלוט במטוסים.
למרות שאלו היו הימים הראשונים של טיסות הסילון, והמטוסים היו מהירים ומורכבים יותר לטוס, הבעיות היו כל כך תכופות וכללו כל כך הרבה כלי תעופה, שחיל האויר התמודד עם תופעה מסתורית שהובילה לסכנת חיים אמיתית. "היה קשה לטוס באותה תקופה" אמר טייס פורש אחד, "אף פעם לא ידעת אם תסיים את הטיסה בהתרסקות לקרקע".
באחת התקופות הקשות באותו זמן 17 טייסים התרסקו ביום אחד. הממשלה בזמנו התייחסה למקרים הללו כנמצאים בקשת בין "תאונות" ל"אירועים", והחלו סדרת תחקירים שבחנו את המכאניקה של המטוסים ולא מצאו שום תקלה. גם הטייסים לא הצליחו להבין מה היתה הסיבה, הם רק ידעו שהתאונות לא נבעו מטעויות אנוש שלהם כטייסים. אז אם אלו לא היו טעויות אנוש ולא בעיות מכאניות, מה זה היה?
אחרי הרבה בדיקות שונות, החוקרים הפנו את תשומת הלב למבנה תא הטייס עצמו. הוא עוצב ותוכנן ב – 1926, כשהצבא האמריקאי תכנן את תאי הטייס הראשונים. הם נבנו למידות של גבר טיפוסי בזמנו, מימדיהם של מאות גברים נבדקו (לא חשבו אז על אישה טייסת), והשתמשו במידותיהם לעיצוב מימדי תא הטייס.
במשך 3 עשורים אלו היו המימדים – גודל הכיסא, המרחק לידית ההילוכים, לשעונים ולמכוונים, גובה החלון, אפילו גודל הקסדות – הכל נבנה להתאים למידות הממוצעות של טייס ב – 1926.
במהלך המחקר תהו המהנדסים, אולי הטייסים גדלו מאז 1926 והם יצאו לאסוף את נתוני המחקר המרובים ביותר מאז. ב – 1950 נאספו במחקר באוהיו ארה"ב מעל 4,000 טייסים, שנמדדו על 140 נקודות של מדידה, כולל אורך האגודל, גובה המפשעה והמרחק בין העין לאוזן. מתוך אלה חושבו המימדים של האדם הממוצע "החדש".
כולם האמינו שזה ישפר את מצב הטיסות ויקטין את מספר התאונות. כולם חוץ ממדען אחד צעיר שרק גוייס לצוות – סגן גילברט ס. דניאלס. סגן דניאלס היה חוקר שהיום היינו קוראים לו "גיק". עם משקפיים, רזה, אהב נוף ופרחים. היה נשיא הגן הבוטני של בית הספר שלו. תפקידו במחקר היה למדוד עם סרט מידה את מימדי הטייסים. הוא נבחר לתפקיד כי היה לו רקע באנתרופולוגיה פיזית.
באותה תקופה בהרווארד זה היה שדה מחקר משמעותי – הנסיון לקבוע קבוצות וטיפוסים לפי מימדי הגוף. למשל באותה תקופה נמוכים ושמנמנים נחשבו לשמחים ואוהבי אדם, ואנשים עם קו שיער שנסוג ושפתיים עבות נחשבו ל"טיפוס פושע".
דניאלס עזב את הרווארד בהבנה שיש בעיה בקו הבירור הזה, והוא הבין כבר שלעצב משהו לאדם הממוצע הוא לחלוטין חסר טעם. כשהוזמן לחקור את מידותיהם של 4,063 טייסים והוא חישב את המידע שאסף מהם, והגיע ל"טייס הממוצע".
באותה תקופה הניחו שרוב הטייסים ימצאו סביב הממוצע של רוב המימדים. אחרי הכל הם נבחרו לתפקיד בין השאר בגלל המידות שלהם – באותה תקופה נמוך מאד או גבוה מאד לעולם לא היו מגוייסים לתפקיד. דניאלס הסתקרן ובדק כמה מהטייסים באמת נמצאים בממוצע של אותם 140 מימדים וגילה שמתוך כל אותם 4,063 טייסים אפילו לא אחד נמצא בממוצע.
לאחד היתה יד ארוכה יותר מהממוצע, לאחר רגל קצרה. עוד יותר מפתיע מזה, הוא גילה שאם לוקחים רק 3 מתוך 10 התכונות שנחשבו לחשובות ביותר, פחות מ- 3.5% מהטייסים היו "ממוצעים" בכל 3 המימדים. הממצאים שלו היו חדים וברורים. לא היה כזה דבר "טייס ממוצע".
כלומר, אם עיצבת תא טייס להתאים לטייס הממוצע, בעצם עיצבת אותו כך שלא יתאים לאף אחד. מהר מאד אח"כ עיצבו על בסיס הממצא הזה את תא הטייס עם הכיסאות והמתקנים המתכווננים לגודל האישי של המשתמש בה והתאונות הלא מוסברות נעלמו מהנוף מיד. (הסיפור מתוך הספר היוצא מן הכלל The End of Average של Todd Rose)
מה זה אומר לגבינו כמגייסות ומגייסים? קל לנו להגיד "ברור, אנחנו לא מגייסים למבנה גוף טיפוסי". אנחנו "בסדר" אבל האמת היא שאין הבדל בין התפיסה ב-1940 על מבנה גוף והקשר שלו ל"טיפוס" זה או אחר, ובין התפיסה שלנו היום שאם מישהו "נעים, תקשורתי וזורם בראיון" הוא יהיה "נעים, תקשורתי וזורם" באופן כללי בתפקיד ובחיים.
ההתנהגות שלנו היא אינדבידואלית ודפוסי ההתנהגות שלנו מצביים. כלומר – בכל מצב איתו אנחנו מתמודדים, יש לנו דפוסי התנהגות טיפוסיים שמאפיינים אותנו. כמו שאותם טייסים היו "אוסף ה-140 חלקי גוף" אנחנו "אוסף ההתנהגויות המותאמות למצב, בעשרות או מאות המצבים בהם אנחנו מתמודדים".
האמת היא שבזירה המקצועית יש לנו פחות ממאות מצבים.
אם את אשת שירות, ועובדת מול טיפוסים שונים, יש דפוס מסוים שמאפיין אותך כל פעם שטיפוס קבוע יחסית נמצא מולך ומגיב או מתפקד בצורה מסוימת. כדי לנבא איך תתפקדי, אני צריכה לזהות את המצבים העתידיים שתהיי בהם, ולחקור את השילוב המיוחד שהוא – את. אוסף המצבים שתפקדת בהם בעבר ודפוסי ההתנהגות שתפקדת בהם בעבר. זה העיקרון שנמצא בלב של שיטת הראיון ההתנהגותי-מצבי.
להבין מצבים עתידיים שתתפקדי בהם, לחקור איך תפקדת בהם בעבר, כדי לנבא תפקוד עתידי.
האם נתקלת במצבים בהם מנהלים חיפשו "טיפוס" כללי וקיבלו החלטות מוטות בגלל תכונה אחת ש"צבעה" את כל האדם? האם קרה לך שקיבלת החלטות מוטות כאלה?
