מה עושים עם חור של שנתיים בקורות החיים?
בשבת התנהל דיון באחת הקבוצות שלי. מה עושים כשיש למועמדת חור של שנתיים-שלוש בקורות החיים. התגובות שם כמו כל פעם שאני נחשפת לדיון בנושא קורות החיים נעו בין – תשאל, תוודא, שלא תיפול עם מישהו שמסתיר משהו, ובין – שחרר. קורות חיים זה פאסה.
אז בואו נחזור להתחלה. קורות החיים הראשונים היו מכתב מפורט של לאונרדו דה-וינצ'י בשנת 1482. הוא היה צריך לשלוח לשר במילאנו פירוט של הרקע שלו המקצועי. אבל הכלי הסטנדרטי של "קורות חיים" הפך לכזה רק בסביבות 1960 כשהחלו לגייס בצורה מסודרת ומאסיבית בעולם.
כשאני למדתי גיוס (סביב שנת 2000) הסבירו לי שאנחנו חוקרים את קורות החיים לפני שמתחילים תהליך. הדגישו שצריך לזהות טעויות כתיב, שנים חסרות, מסמכים כתובים לא מסודר ועוד. כל אלה (לפי התורה שעברה לי בעל פה) יוכיחו לנו שהמועמד/ת מסודר/ת או לא, ולכן מתאימ/ה או לא מתאימ/ה לתפקיד אצלנו. חור של שנה+ היה ממש תגלית חשובה שכמובן אסור לפספס וראוי "לצלוב" או "לחקור" לגביו את המועמדים. באותו מיינדסט אם המועמד/ת לא סיפר/ה לי מה קרה שם זה היה "הסתרה" / "לא ישר" / "לא כנה" וכו'.
לא השאירו כמעט מקום במיינדסט בזמנו לזה שמותר למועמדים לא לשתף איתנו הכל. הציפייה היתה שאני כמגייסת אדע מיום סיום התיכון ועד היום את כל המסלול, על כל פרטיו ושלביו – מה עשית שם בדיוק ולמה עזבת, ומתוך זה יתקדמו לשאר הראיון. הרבה ראיונות (בעבר, פחות היום), נפתחו ב"נעים מאד, בואי ספרי לי מה עשית בכל מקום עבודה ולמה עזבת אותו".
היום – ברוך השם – התהליכים מתנהלים אחרת
קודם כל, לשמחתי לא מתחילים בד"כ ב"מה עשית/למה עזבת". פה ושם אני עוד פוגשת כאלה פתיחות לראיונות, אבל אני יכולה כבר כאן להגיד – זאת פתיחה שמושכת לשיחה על כל המקומות הכואבים. התסכולים. וגם מקרים קשים (ביחד עם החלטות להתפתח) שגרמו לעזיבת ארגון. למה לפתוח שם?? יש דרכים טובות פי 1000 לפתוח ראיון.
נחזור לקורות החיים ולמה אני ממש ממש לא ממליצה לחפור בשנתיים-שלוש חסרות
אני כאן אגיד שכשמתייעצים איתי אני תמיד אמליץ לכתוב משהו כמו "שנתיים – הפסקה יזומה לטפל בביתי" או "שנה הפסקה לליווי בן משפחה חולה". מה שהוא הסיפור עצמו. בעיקר כדי למלא למגייסות והמגייסים שקוראים את המסמך את סימני השאלה. לא כי אני חושבת שחייבים לנו תשובה כלשהי.
מטרת קורות החיים לתת לנו רקע על הניסיון הקודם. שנראה שיש פה בסיס לשיחה.
הם לא איזו התחייבות של המועמד/ת לספר לי את האמת וכל האמת ואך ורק את האמת. זה לא מסמך מחייב במובן שחייבים לגלות בו את כל השתלשלות הקריירה. כמובן שאם כתבתי שיש לי תואר מא בקרימינולוגיה, ראוי שאהיה מסוגלת להציג את תעודת התואר (ואפילו סיימתי בהצטיינות 😉). אני מתכוונת שזו לא התחייבות להגיד את כל מה שעשיתי חודש אחרי חודש. אם הייתי דוגיסיטר, בייביסיטר, או נהגת אובר וזה לא קשור לתפקיד שאני ניגשת אליו אני לא חייבת למלא את הפרטים.
זו לא זכות של אף ארגון לחקור, לחפור והשיא – להיעלב או להאשים אותי בהסתרה אם בחרתי לא לספר משהו. זו זכותם המלאה של המועמדים לפרטיות.
דמיינו כמה תסריטים לדוגמא: ילד חולה שדורש טיפול צמוד, ילד או הורה שנפטר, מחלה קשה במשפחה, נסיעה לשנה במזרח הרחוק, אישה שיוצאת למקלט לנשים מוכות באזור מרוחק ממקום ביתה הקודם, גבר שהתגרש ויש נגדו צו הרחקה מהמשפחה וצריך לעבור דירה, מצוקה נפשית בעקבות המלחמה, טיפולים רפואיים בעקבות פציעה.
ואפשר היה להמשיך את הרשימה.
יש לכל אחת ואחד מאיתנו אירועי חיים שיכולים לגרום לחור בקורות החיים.
דרך אגב – אם אין לך כזה חור או אירוע בהיסטוריה, ראוי להודות על בוקר על מזלך הטוב או על הכוחות שהיו לך להמשיך לעבוד למרות האתגרים בדרך.
לא כולם מרגישים נוח לספר על אירועים כאלה בראיון
זה לא הופך את המועמד/ת לשקרנ/ית / מסתיר/ה / לא כנה. אנחנו פה כדי ללמוד על הכישורים המתאימים לתפקיד (כולל הכישורים החברתיים והיכולת להשתלב בצוות ובתרבות הארגון), והמוטיבציה לתפקיד. תוך כדי עבודה אנחנו גם לומדים להכיר את הצדדים היותר אישיים שהעובד/ת בוחר/ת לשתף. גם כאן יש קשת עצומה. לא כולם משתפים וזה בסדר גמור!!
כל מה שאמרתי כאן תופס ותקף גם לגבי הריון והפתיחות של מועמדות לספר עליו בזמן הראיון. אף אחת לא חייבת לספר לך ואם לא סיפרה זה לא פגיעה באמון או הסתרה.
