סליחה מראש אם זה נשמע קשה או פוגע: אבל אם אין לך את ההרגשה שגיוס עובדים הוא תפקיד סופר קריטי, מצוין עבורך – זה הזמן לשנות תפקיד.
אם את לא עושה אותו באהבה – זה הזמן להפסיק לעשות אותו. אם אין לך את ההרגשה שהתפקיד שלך בגיוס מאפשר לך לחבר אנשים לתפקיד שיקדם אותם וישנה להם את החיים, יבנה להם את הקריירה, שיש לך מזל עצום להיות בתחום הזה – בצומת הדרכים הקריטית הזאת בחיים של אנשים – זה הזמן לחפש תפקיד אחר.
אני מאמינה גדולה בזה שהגיוס הוא התחום הכי חשוב במשאבי אנוש.
הוא נקודת הכניסה של האיש/ה "הקטנ/ה" לארגון הגדול, החיבור בין הרצונות, היכולות והצרכים האישיים, לצורך הארגוני, ושכשיש התאמה מדויקת בין האדם לתפקיד, כמו כפפה ליד, כמו מפתח למנעול, דלתות גדולות נפתחות. חיים משתנים.
החיים שלי השתנו לחלוטין בכניסה בזמנו לאינטל, בכל תפקיד שעברתי. בכניסה אח"כ לעבודה בליווי עסקי. ובשאר הצמתים המקצועיים (והאחרים) בחיים. לאישה שיושבת בצומת הזה (לרוב נשים, רלוונטי כמובן גם לגברים), יש השפעה דרמטית על חיים של עשרות – מאות – ולפעמים אלפי אנשים בשנה.
אם מי ששם שונאת גיוס, לא נהנית מהתפקיד ומהתחום, מקטרת עליו, על המועמדים, על המנהלים, אין לה סבלנות, ממהרת לקבל החלטות, מתעצבנת מהיום יום וחיה מחופשה לחופשה ומסופשבוע לסופשבוע… היא עושה עוול. עוול קודם כל לעצמה, ואח"כ לכל אחד ואחת מהנשים והגברים שעוברים דרכה, וכמובן גם לארגון שמקבל לא בהכרח אנשים מדויקים, שהפנים של הארגון וחוויית המועמד מושפעות מזה שמי שמובילה את התחום לא אוהבת אותו. (אותו דבר נכון כמובן גם אם אתה גבר שמוביל גיוס ולא אישה).
ורק כדי שלא יהיה ספק – אני לא נאיבית. זה תפקיד לא פשוט, קשה, מתיש, מצליחים לאייש תפקיד אחד ונפתחים שלושה. מי שלא מחובר לסוג העשייה הזאת יגיד "סיזיפי". אבל במיתוס של סיזיפוס, הוא טיפס עם סלע ענק עד ראש ההר ואז הסלע התגלגל והכל התחיל מהתחלה בלי ששום דבר הושלם. התגשם.
בעולם הגיוס – כל איוש הוא הגשמה. הצלחה. חיים שמשתנים. אני חושבת שיש לכל אחד ואחת מאיתנו מתנה לעולם. מתנה גדולה. אני חושבת שהחובה שלנו, והזכות הגדולה, היא לחיות בייעוד, לעשות את מה שאנחנו הכי אוהבים, לתרום את התרומה הגדולה ביותר שלנו לאחרים סביבנו בדיוק בדברים שאנחנו הכי אוהבים. אני חושבת שאם זה לא מה שאנחנו עושים, אם אנחנו סובלים ביום יום, רואים את זה. כולם רואים את זה. ככל שיש לנו השפעה על יותר אנשים בתפקיד שאנחנו עושים, ההשפעה החיובית (אם טוב לנו), או השלילית (אם רע לנו) מתעצמות וגדלות – לטוב או לרע.
אני רוצה לאחל לאהוביי, לחבריי, ולכל מי שנמצאת בצומת הזה בו היא משפיעה על החיים של אחרים כמגייסת, לעשות את זה באהבה, בשמחה, בחרדת קודש. להרגיש את גודל האחריות והכבוד שהיא זוכה לו כשהיא ממלאת את התפקיד. ואם היא לא מרגישה את התחושה הזו – זה הזמן לשחרר ולעזוב אותו. לעבור לתפקיד אחר שנכון יותר לה. להיות בייעוד ולהיות באופן קבוע בבדיקה עם עצמה שהיא בתפקיד הנכון.
סליחה מראש אם הפוסט הזה פגע או הכאיב. המטרה שלי היא רק להאיר את נקודת המבט הזו ולהבין את מהות התפקיד וההשפעה שלנו בארגון.
