למצוא את הקול שלך

פוסט אישי. לא על גיוס ואפילו לא על ה-1 בספטמבר (ברכות לילדים שמתחילים כיתה חדשה/בית ספר).

בעצם פוסט על למצוא את הקול שלי. מחדש.

כשעזבתי את אינטל והתחלתי את העסק העצמאי הראשון שלי, אי שם לפני 16 שנה – ב-2005 (כשהילד שהיום התחיל י"א רק נולד ממש בחופשת הלידה שלו), התחלתי להגיב לפוסטים ב HRS, ורציתי מאד לכתוב.

היו לי דברים שראיתי בארגונים, שהפריעו לי במשאבי אנוש / בגיוס, וכשהתחילה הפלטפורמה של TheMarker Cafe הזכור לטוב, עוד לפני פייסבוק ולפני שלינקדאין הגיע לארץ, מצאתי שם בית. בזמנו מי שהוביל את הקפה, אדם שוב פנה אליי והציע לפתוח לנו את הבלוג הראשון המקצועי בקפה.

קראנו לו בזמנו – גיוס 2.0.

אף פעם לא עבדתי בצורה מסודרת על הבלוג. מודה, ניסיתי, וניסו ללמד אותי איך לתכנן קדימה, איך לבנות תוכנית תוכן… לא הצלחתי. אבל מאז, מ2007 פחות או יותר, אני מייצרת תוכן על גיוס ומשאבי אנוש, בלי הפסקה (כמעט). אם הייתי יושבת לסדר את התוכן לספר היה פה מספיק ל-3 ספרים, אני יודעת.

ההפסקה הכי משמעותית שלי היתה בין 2012-2015.

אחרי הגירושין נפרדתי לא רק מבן זוג אלא גם מהעסק – מ HRD שהיתה העסק הראשון שהקמתי, והחיבור שלי לקהילת הגיוס. נכנסתי לעבוד כמנטורית לבעלי עסקים, בהתחלה כשכירה (לשנה, במסלול שעצרתי אותו מבחירה שלי אחרי כשנתיים), ואח"כ כעצמאית עוד שנה.

אחד הכאבים הכי גדולים שלי היו שלא יכולתי לכתוב.העסק שהצטרפתי אליו לא היה שלי.
הקול העסקי/המקצועי לא היה שלי והרגשתי משותקת.

מרגע שחזרתי וב-2016 הקמתי את "מורית" עם דורון בעלי ושותפי להכל, התחלתי שוב לדבר.

חזר לי הקול.

דורון עודד אותי לייצר יותר תוכן מאי פעם, והתחלנו לצלם סדנאות ולשתף קטעים מתוכן. התחלתי לכתוב בפייסבוק, בלינקדאין, יותר / פחות, עדיין לא מתוכנן מספיק, אבל בלי הפסקה.

למה היום לשתף את כל זה? כי השבוע נולד לי בלוג.

אחרי שנים בלי "בית". התארחתי ברשת, בפייסבוק, בלינקדאין, סוף סוף יש לפוסטים שלי בית חם ואישי. יש לקול שלי שופר (ברוח התקופה ולקראת ראש השנה), או רמקול אם תרצו.

מוזמנים לבקר… להגיב

התרגשות עצומה!