אני כנראה לא אשכח לעולם את היום שביליתי עם אותה מנהלת גיוס, שאחרי כל ראיון התייסרה פשוט במשך חצי שעה על ההחלטה אם להתקדם או לא. זה היה יום שמטרתו היתה ליווי בראיונות, לצורך פידבק על הטמעת הכלי של ראיון התנהגותי-מצבי. אותה מנהלת גיוס ביקשה את עזרתי כי אמרה שמרגישה קושי בהטמעה.
כשישבנו לסכם בסוף היום אמרתי לה שהיא שאלה את כל השאלות הנכונות, וקיבלה את כל המידע שרצתה, וסה"כ "השיטה" עבדה מצוין, התמונה היתה מאד ברורה. לא הצלחתי להבין למה לקח לה כל פעם חצי שעה (אחרי ראיון של בין חצי שעה לשעה), כדי לקבל החלטה.
היא אמרה שהיא מתייסרת על ההחלטה כי מרגישה שחורצת גורלות של אנשים.
לא שלא היה לה מידע מספיק
לא שלא חשבה שההחלטה נכונה
אלא ההרגשה שחיי אדם בידיה, גרמה לכך שכל החלטה – חיובית או שלילית, היתה עבורה מאד מאד אמוציונלית וקשה.
והאמת היא שהיא צדקה 100%
זו מהות התפקיד שלנו בגיוס.
בידיים שלנו – אנחנו חורצות גורלות. חורצים גורלות.
ממש כך.
ובדיוק כמו ששופט/ת לא יכול/ה לשבת על כס בית המשפט אם הוא/היא לא מסוגל/ת לקבל החלטה (תאמינו לי, ראיתי שופטים כאלה – זה סיוט ועוול גדול לאנשים שנופלים לידיים שלהם), כך גם מגייס/ת.
כלומר, אני רוצה להגיד, שאם את מוצאת את עצמך (וגם גברים כמובן), מתייסרת על כל החלטה, גם כשיש לך מידע, פשוט כי את חורצת גורלות של אנשים. אם את רואה שזה משפיע עלייך רגשית, נפשית – זה זמן טוב לעצור ולבדוק אם זה התפקיד הכי נכון עבורך.
עדיף לעזוב את התפקיד ולא לפגוע בעצמך רגשית/נפשית.
אני מאמינה שזה Lose-Lose. גם אם ההחלטות שלך בסוף נכונות, אף אחד לא מרוויח מזה אם את סובלת בדרך. יש עוד תפקידים במשאבי אנוש ובארגונים בכלל, שהמהות שלהם היא לא להשפיע בצורה כל כך מהותית על החיים של אנשים.
אבל
אבל אם יש לך את היכולת לאסוף מידע ולקבל החלטה מושכלת, שקולה, בלי שהיא תייסר אותך רגשית (כי ביננו, ברוב המקרים ההחלטה היא לא לגייס לארגון וזה לא פשוט!), אז את בתפקיד הנכון!
במקרה ההוא דרך אגב, זה בדיוק מה שאמרתי לה, וזמן קצר אח"כ היא עברה לתפקיד רכזת משאבי אנוש, והיתה מאושרת במעבר.
הנושא של ההתלבטות והתחושה שאני "חורצת גורלות" בכל ראיון עלתה שוב בקורס הראיון למשאבי אנוש שרץ כרגע, וחשבתי שראוי לתת לו מקום כאן.
