חוויות שזוכרים מראיון גם 35 שנים אחרי:
- מנהל מספר לי שכשהתיישב לראיון לפני 30+ שנים המראיין הסתכל על קורות החיים ואמר "אה, היית קצין בצבא? אני לא מגייס קצינים. אתה יכול ללכת".
- מנהל שמספר לי שבוע שעבר על ראיון לפני 20 שנה – הוזמן לחברה שמייצרת בישראל תכשירי קוסמטיקה (שמפו/איפור וכו'), גילה שאיתו הוזמנו עוד 15 איש. לקח 4 שעות להיכנס לראיון
- מנהל שמספר על מראיין שהפקידה בקבלה לא עדכנה אותו שהמרואיין הגיע, ולכן הראיון התחיל באיחור אבל הוא נזף במרואיין (שבפועל הקדים) על זה שצריך "לבלוע את הצפרדע" של האיחור שלו" ולא האמין לו שבעצם הקדים.
- מנהל שזוכר ראיון לפני 35 שנה (עובד היום בארגון כ-30 שנה), שלא עבר כי לא הצליח בשלוף תוך כמה שניות בראיון לחשב 12% של 35 (למרות שזה ממש לא תפקיד שקשור לחישוב/למתימטיקה)
מה משותף לכל אלה?
החוויה הקשה של הראיון נשארה להם כל כך חזק, עשרות שנים אחרי הראיון, כולל הארגון כמובן. אותו מרואיין שהתראיין לחברת הקוסמטיקה מספר עליו כבר שנים ודואג שאנשים לא ייקנו מאותה חברה מוצרים.
להבדיל:
לי היתה חוויה מהממת בסדנאות ב"מפעלי נייר חדרה" שהיו אחד הלקוחות הראשונים שלי בסדנאות ראיון לפני 16+ שנים. עד היום בסופר אני מקפידה לקנות מוצרים של חוגלה ולא המתחרים…
לחווית מועמד יש השפעה חזקה. מיידית. והיא משפיעה עסקית (אם הלקוחות שלכם הם גם פוטנציאלית המועמדים שלכם, ובמקרה שלי – הספקים שלכם).
היא משפיעה עסקית לטוב / לרע
- מתי בפעם האחרונה בדקת איך אתם מופיעים בגלאסדור? מה מועמדים אומרים על הארגון שלכם בדה-וורקר בישראל?
- מתי עשיתם סקר על חווית המועמדות לארגון שלכם, דוקא למועמדים שלא התקבלו, לא רק לאלו שהתקבלו? (הם אלה שמייצרים את המיתוג שלכם כגוף מגייס בחוץ)
- מתי ניסית להיות "מועמד/ת סמוי/ה" כדי לחוות מה חווים מועמדים ששולחים קורות חיים מעולים לארגון שלכם?
