לא פוסט רגיל.
הטרדה מינית לא קשורה לגיוס עובדים.
אבל כל השבוע האחרון עלו לי שוב ושוב פלאשבקים משני אירועים משמעותיים בילדות שלי.
אולי בהשראת יום האישה הבינלאומי וכל השיח ברשת ב"לפני/אחרי" שלו.
אולי כי סביב פתיחת "החממה לגיוס" למנהלות/מנהלי גיוס, אני עוסקת הרבה בנושא של מנהיגות בכלל (ובודקת את עצמי והמנהיגות שלי).
אולי כי לפעמים יש בנו סיפור שדורש לצאת לאויר העולם.
החלטתי לשתף אותך באירוע הראשון (ובשני) שחוויתי בתור ילדה הטרדה/תקיפה מינית.
האמת היא שהראשון יותר קרוב לתקיפה. השני להטרדה. אז אני רגע אתחיל מההתחלה.
בגיל 11 (בערך בגיל שבתמונה למעלה), הייתי בכיתה ו', ילידת חנוכה תמיד הצעירה בכיתה. היה יום של תחילת שלג, בירושלים. למדנו (אז עוד לא ביטלו ישר לימודים ברגע שהיה קצת שלג). אבל לא היה יום רגיל. הביאו לכיתה את ההצגה "לאהוב עד מוות" על פי הספר המאלף של דבורה עומר.
בספר (המומלץ מאד עם ערימת טישיו אם עוד לא קראתם) מספר את סיפור אהבתם של זהרה לביטוב ושמוליק קויפמן בשנים שלפני ועד מלחמת העצמאות. זהרה חיה בקרית ענבים, הקיבוץ של אמא שלי, וההצגה המאלפת והחיבור האישי, ביחד עם השלג בחוץ, הותירו אותי בסערת רגשות מטורפת.
אני זוכרת שיצאתי מהכיתה והייתי פשוט חייבת לקרוא את הספר באותו רגע. דחיית סיפוקים אף פעם לא היתה צד חזק שלי, אז הלכתי לספריה של הסמינר שהיתה צמודה לבית הספר שלי, 100 מטר מהבית שלי שמעבר לכביש. השומר המבוגר, אמר לי שבגלל השלג הדלת הרגילה של הספריה סגורה אבל הוא יכול להראות לי את הדלת שפתוחה.
מלאת התרגשות צעדתי אחריו. זו היתה ספריה שביקרתי בה מדי יום, בתקופה מסוימת כי אמא שלי עבדה בה, וגם כי פשוט הייתי תולעת ספרים… ידעתי שאני הולכת לקחת את הספר על זהרה ושמוליק, וכשבחוץ שלג אני אוכל לצלול לשמיכה ולקרוא את הסיפור מההתחלה. הייתי בעננים.
ואז, הוא פתח לי דלת, הכניס אותי לאחד החדרים בסמינר נכנס אחריי, וסגר את הדלת. הצמיד אותי לדלת מבנפנים וניסה לנשק אותי. אני זוכרת את ההלם והגועל, ואת הריצה המהירה הביתה כשהצלחתי להתחמק ממנו. לא היה מעבר לנשיקה הכפויה כלום, אבל בגיל ההוא, זה הספיק.
לא סיפרתי כנראה כלום להורים שלי (שנים אחרי כשסיפרתי היו בהלם), ולא לאף אחד אחר. אלה היו השנים של בדידות יחסית גדולה. בלי חברות או תמיכה רגשית. אז נשארתי עם הסיפור הזה בבטן.
בערך שנתיים אחרי, צעדתי ברחוב בטיול עם אחותי הקטנה שאז היתה בת כשנה, אני הייתי סביב גיל 13. בסמטה בשכונה (שאני יכולה לראות בעיני רוחי עד היום את הנקודה המדויקת), פתאום התחיל לדבר איתי איש צעיר. להציע לבוא איתו לאיזה מקום… אני לא זוכרת מה הוא אמר. אני רק זוכרת את תחושת האחריות על אחותי. את הפחד העצום שיקרה שוב מה שקרה בפעם הראשונה.
כל מה שאמרתי לו היה "תתרחק ממני או שאני אצעק"
תתרחק ממני או שאני אצעק. שוב ושוב ושוב.
הוא עמד במרחק 2 או 3 מטר, ואני המשכתי להגיד את המנטרה שלי.
הוא ניסה להתבדח, שאחותי יכולה לבוא איתנו, שאני לא צריכה לדאוג
אבל אני הייתי ממוקדת בלהגן עליה ועליי. איכשהו זה שהיא היתה שם נתן לי יותר כוח לדבר בקול. לאיים לצעוק. ידעתי שאני גם אממש את האיום. שאם הוא יתקרב אני אצעק. את כל מה שלא צעקתי כשהייתי לבד באותו חדר שנתיים קודם.
וזה עבד.
הוא הלך לדרכו. ואנחנו חזרנו הביתה.
שני האירועים חזרו אליי לזיכרון בגיל 24 כשהתנדבתי במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. המתנדבות צריכות לשתף אירוע של הטרדה שעברו בעבר, ופתאום צפו לי שני האירועים הללו. יותר מעשור אחרי שהתרחשו.
הקול שלי – למען נשים אחרות ומי שמוטרד או מוחלש, נולד שם לדעתי.
היו עוד אירועי הטרדה אחריהם כמובן, בצבא בעיקר, בעבודה כסטודנטית, ועוד. אבל שוב ושוב התפקיד שתפסתי כשחוויתי אירועים שונים היה מקום ה"דוברת". הנלחמת למען אחרות שנפגעו. הייתי זאת שבאה ואמרה לבוס בקייטרינג שהוא מטריד. הייתי זאת שעודדה חברות לדווח ולהתלונן, עוד הרבה לפני שהיה מונח פורמלי של הטרדה מינית בחוק.
הייתי זאת שהמפקדים בצבא אהבו לצחוק שהיא מגזימה, שכקצינת ח"ן היא מפריעה להם, מתחסדת, לא נותנת ל"חבר'ה" לעשות חיים במגורי הבנות.
אני מסתכלת על השורשים ההם ומגלה כמה הם היו משמעותיים עבורי – לידיעה שיש לי קול ושהוא משמעותי עבור אחרות ואחרים שקשה להם לבד.
זו המנהיגות שאני מאמינה שצריך לאמץ גם בגיוס עובדים. להיות זאת (וזה) שמשמיעה קול עבור העובדים והמועמדים. שעוזרת לשמוע ולהשמיע אותם.
אז רובנו פה בזירת הגיוס נשים, וזו מבחינתי מנהיגות נשית.
אחת למען השניה – וגם למען גברים וכל מי שמוחלש או נפגע.
בהקשר של סביבת העבודה – אפילו בשוק של עובדים, יש עדיין המון כוח למנהלים ולארגון שחשוב שנוודא שהשימוש בו הוא מדויק ומקצועי ולא פוגע.
תודה שקראת,
אם הפוסט נגע בך אישית, מאד אעריך אם תכתבי לי (או תכתוב) פה בתגובות או בפרטי
שיתפתי במקומות שאני בד"כ לא משתפת, מקווה שזה היה בסדר מבחינתך.
מורית
