זאת השאלה שהפתיעה אותי. פוסט ליום האישה הבינלאומי

אתמול התראיינתי למחקר אקדמי ע"י חוקרת סופר מעניינת שאין לי ספק שעוד נשמע עליה והיא שאלה אותי שאלה אחת שהפתיעה אותי. היא שאלה אותי איך זה שאני אישה השפיע עליי בהדרכות או בעסק.

איך זה שאני אישה השפיע עליי בהדרכות או בעסק?

התגובה המיידית שלי היתה שמעולם לא הייתי גבר בשביל להגיד איך זה השפיע בהשוואה. מצד שני אני פמיניסטית, מתעסקת הרבה עם ענייני הטיות ואפליה כבר הרבה שנים וברור שזה השפיע, גם אם לא שמתי לב. מניחה שלפעמים לטובה ולפעמים לרעה.
נכנסנו מתוך השאלה הזאת לשיחה על החיבור ביני לבין הקהל שלי, הלקוחות שלי, מי שקוראת פה את הדיוור, שהן לרוב – נשים. יש לשמחתי יותר ויותר גברים שנכנסים לעולם הגיוס ומשאבי אנוש, ויש גם מנהלים שמתעניינים בתחום ועוקבים וקוראים אותי, אבל עדיין הרוב נשים.
בעקבות השיחה איתה אתמול ובעקבות עוד כמה שיחות שהיו לי השבוע החלטתי שבדיוור שלי היום, יום האישה הבינלאומי, אשתף אותך במקומות שהרגשתי בהם הכי הפוך מאיך שאני נתפסת ביום יום שלי. עכשיו כשאני כותבת אני שמחה שיוצא לי גם לדבר קצת על "נהפוך הוא" בפורים…

אז הנה כמה נקודות שאולי יפתיעו אותך לגביי

ללא ספק חלק מהן היו במשך השנים המקור לזה שהתמודדתי שוב ושוב עם "תסמונת המתחזה", תחושות שאני "לא באמת טובה/מקצועית", תחושות שתיכף יגלו שאני "לא כזאת".

1. אני לא מתכננת קדימה. אין לי אף פעם תשובה טובה לשאלות על "איך את רואה את עצמך/את העסק בעוד שנה/5 שנים/עשור". סיפרתי בקורס שעשיתי לפני שבועיים לאנשים שרוצים לצאת לעצמאות שבמשך שנים חשבתי שאני מקולקלת ממש. תמיד שמעתי משפטים סביב "אם לא תתכנני לאן את הולכת את יכולה להגיע למקומות לא נכונים" וכו'. אז אני רוצה להגיד לך עכשיו – עבורי – זה שטויות. פשוט. בולשיט.
   אני לעולם לא מתכננת רחוק קדימה, ותמיד מגיעה מאד רחוק. פשוט עושה את זה צעד אחרי צעד. אני אוסיף שהטעויות הגדולות ביותר בחיים שלי היו כנראה כשניסיתי להתמקד באיזה יעד רחוק ולהגיד שאני פה בשביל איזה מטרה רחוקה, לא מושגת, ואני אהרוג את עצמי כדי להשיג אותה.
   כשלא שמתי לב לזה שאני הורגת את עצמי בדרך, ורק התמקדתי ביעד – שם נפלתי.
   
2. התפטרתי מאינטל ב-2005 אחרי שקיבלתי הערכת עובדים של "slower". כלומר דורגתי כאיטית לעומת המתחרים שלי/מקבילים שלי. זה היה איתות חשוב מבחוץ כי הוא בא אחרי שנתיים שלא היה לי טוב. שהרגשתי שאני לא נהנית ממה שאני עושה, שהכיוון שלי לא נכון, וזה השפיע כמובן על הביצועים. אבל עד שלא קיבלתי את המסר הזה מבחוץ לא הצלחתי להקשיב מספיק טוב לעצמי ולהגיד לעצמי לזוז משם (ומהר). כן, היתה כמובן פגיעה באגו, אחרי שנים של הצטיינות, קידומים מהירים, המון מחיאות כפיים, פתאום להיות "חלשה" לא הסתדר עם הדימוי העצמי שלי וזה היה מצוין. זה איפשר לי לבעוט את עצמי החוצה.
   
3. לא התקבלתי לתואר השני שרציתי בפסיכולוגיה. בסוף תואר ראשון חשבתי שאני המועמדת המושלמת לתואר שני בפסיכולוגיה. לא ניסיתי לפנות למסלול קליני אלא למסלול שיקומי או ייעוצי, לא זוכרת את המונח המדויק. פניתי לשתי אוניברסיטאות, התראיינתי, סיפרתי בשיא הפתיחות את סיפור חיי ולמה אני חושבת שאני מתאימה. הרי תמיד באו להיעזר בי כל השנים ואמרו לי שאני כמו פסיכולוגית. גם עד אותה נקודה כל דבר שרציתי להתקבל אליו – הצלחתי. לא היה לי ספק שאתקבל. אבל לא.
   בדיעבד – זה היה הדבר הכי טוב שקרה לי. המסלול שבניתי לי במקום היה מושלם עבורי: תואר שני קצר בקרימינולוגיה, וכניסה לעולם הארגונים באינטל במשאבי אנוש לתפקיד זמני, במקרה, גילגל אותי לקריירה של 25 שנה+. כשנכנסתי לאינטל עוד חשבתי שאחזור לתואר שני טיפולי. מחשבה שמהר נעלמה מול הכאן ועכשיו בארגון שכל כך אהבתי.
   
4. ההחלטה להתגרש – שקיבלתי פעמיים בחיים, היתה מייסרת בצורה בלתי רגילה. בפעם הראשונה קל להבין למה. יעקב ואני היינו ועדיין חברים עד היום, יש לנו 3 ילדים משותפים, ועדיין הגענו לנקודה שלשנינו לא היה טוב. לקח הרבה זמן בזמנו והרבה התלבטויות עד שהחלטנו להיפרד בזמנו, כבר לפני 11 שנים.
   
   אבל הפעם השנייה היתה השנה, ב"סבב ב'" שלי בנישואים. לא היה לי טוב.
   ידעתי שממש לא טוב לי כבר לפני כמה שנים. מצאתי טקסטים שכתבתי לעצמי בסוג של "יומן" שכתבתי לעצמי בהודעות בקבוצה עם עצמי בטלפון, על כמה רע לי ועדיין לא הצלחתי לקבל את ההחלטה להתגרש. הרגשתי שהמקום היחיד שאני "עצמי" הוא בעסק, על הבמה, כשלימדתי/הדרכתי. בבית הרגשתי צל של עצמי ועדיין לא הצלחתי לקבל את ההחלטה להיפרד. יש המון סיבות מאחורי זה חלקן קשורות לנקודה הראשונה של איזה חלום שהיה לי להגיע ליעד זוגי. חלקן קשורות לתחושת הכישלון הגדולה בלהתגרש פעם שנייה. ועוד אלף ואחת סיבות. אני חוקרת אותן בעצמי בימים אלה.
   המפתח בסוף היה באמת לעצור ולהקשיב לעצמי. לקול הפנימי שלי שתמיד שואל אם טוב לי בכאן ועכשיו. אם אני באמת חושבת שיהיה שינוי. אם יש לי איזו שהיא סיבה לחשוב שמשהו יהיה פה יותר טוב בסוף. כשהבנתי שהתשובה היא פשוט "לא!!", הצלחתי להזיז את עצמי אבל וואו כמה קשה זה היה. דרך אגב הזזתי את עצמי ממש פיזית. ארזתי תיק ויצאתי מהבית לאמא שלי כדי להצליח עם עצמי לעשות את השינוי הזה. אין כמו אמא שלי האהובה, אמא דרורה (שקוראת פה, אז תודה אמאשלי 💞💞אוהבת אותך הכי בעולם).
   
5. אני עקשנית. תמיד חייבת להיות שלמה עם החלטות, מעשים. שנים אמרתי שאני לא מאמינה בחרטות ולכן צריכה להיות שלמה עם כל החלטה גם אם היא תיקח לי שנים עד שאקבל אותה (תדמיינו אותי אומרת חרטות עם דגש על הר' במלרע). אמא שלי שהיא בת לאבא יקה-גרמני, קוראת לזה "עקשן-קופ". ראש עקשן.
   היום אני יודעת שזו שטות. ברור שיש חרטות. ברור שאני לא שלמה עם כל דבר שעשיתי. אין דבר כזה. אי אפשר לצמוח ולהתפתח בלי לטעות. החוכמה היא גם להסתכל לעצמי בעיניים ולהגיד שטעיתי, וגם לבקש סליחה אם פגעתי בדרך באחרים. החוכמה לא פחות היא לדעת לסלוח לעצמי ולהתקדם, לאהוב את עצמי למרות טעויות ונפילות בדרך.
   כן, אני יודעת שזה נשמע קיטשי/מטופש, אבל זה הכי אמיתי. יש מספיק אנשים שמכירים אותי מהדרך ויודעים שתמיד אמרתי שאני משתדלת לחיות בלי התעסקות אחורה בחרטות, ולכן בודקת טוב טוב לפני כל החלטה שנויה במחלוקת. אני מנסה להשאיר לעצמי היום הרבה יותר מקום לטעות וגם מבקשת הרבה יותר סליחה מאי פעם… כי טעיתי ופגעתי.
6. אפשר ללמוד על עצמך דברים חדשים גם בגיל 52. כנראה גם בגילאים מאוחרים יותר… השבוע אמרה לי מישהי צעירה שהיא שואלת את עצמה (אולי אפילו כועסת על עצמה), איך היא לא קלטה משהו על עצמה לפני שנה, זה נראה לה לא הגיוני. שיתפתי אותה שממש בשבוע שעבר גיליתי שנוח לי יותר לפעמים לכתוב טקסט בדיבור. כלומר לדבר אותו בקול רם, להקליט את עצמי, ולתמלל בעזרת מערכת תמלול (כתבתי על התהליך פוסט בקבוצת לינקרס בלינקדאין).
   זה היה לי מצחיק לגלות את זה כי תמיד אמרתי שאני כותבת הכי טוב תוך כדי כתיבה. שעצם ההקלדה משחררת את המילים מהראש שלי, והנה גם אני – שחקרתי את עצמי המון שנים בעניין הזה בדיוק, הפתעתי את עצמי כשגיליתי שיטה אחרת טובה עוד יותר. ככה דרך אגב כתבתי את מאמר האורח הזה אצל יעקב וויקי ב-HRD, לקראת כנס טכנולוגיות הגיוס הקרוב. הלכתי עם עצמי, דיברתי אותו, תמללתי ואז דייקתי את הטקסט.
   יש משהו במרווח הזה, לגלות את עצמי כל פעם מחדש, מה נכון וטוב לי עכשיו, שמכניס המון אויר לחיים. אני לא חייבת להיות מושלמת. אני יכולה להשתנות תוך כדי תנועה, ולהגיע למקום טוב יותר. העיקר התנועה. כשאני מזהה שהיא למטה – למצוא איך להניע את עצמי בחזרה למעלה.

אני אעצור פה.
ניסיתי לבחור לשתף את הדברים שבחודשים האחרונים כשיצא לי לדבר עליהם עם נשים שונות, הן שיתפו שזה הפתיע אותן לגביי. דברים שהרגשתי שעזרו להן "לשחרר" קצת כעס או תסכול מעצמן. אם הצלחתי לעשות את זה גם עבורך – זה נפלא (וממש אשמח לשמוע על זה, תרגישי נוח לשתף אותי אם בא לך).

אני כל כך מאמינה שיש בכל אחת ואחת (וגם בכל אחד ואחד) מאיתנו כישורים שעוד לא גילינו. לא אנחנו על עצמנו ולא העולם עלינו. מאחלת לך היום ותמיד – להיות בתנועה קדימה, לאהוב את עצמך ולהרגיש בסביבה של אנשים שאוהבים ומעריכים אותך.
ואם לא טוב לך – בעבודה או בבית, שיהיו לך את הכוחות לזוז.

אני אני אוכל לעזור בדרך – תמיד שמחה שפונים, גם אם לא אני הכתובת, אני תמיד אנסה להפנות לאדם המתאים ולקדם אותך בדרך שלך. בהצלחה!