ומה אם המועמד לא הסתכל למראיינ/ת בעיניים?

ומה אם המועמד לא הסתכל למראיינ/ת בעיניים?

שאלה שעלתה באחת הקבוצות היום, תפסה אותי. 
מודה, שהיא תפסה אותי כי היא נוגעת במקום מאד אישי של הילד שלי "הפרטי".

ויש הרבה מעבר לעניין האישי שלי. זו שאלה שחוזרת שוב ושוב בכל סדנה שלי. גם עם מנהלים וגם עם נשות/אנשי גיוס ומשאבי אנוש מתלבטים בזה הרבה:

מהי דעתכם.ן על מועמד אשר לאורך רובו של ראיון עבודה לא מישיר מבט למראיין, אלא לזמן קצר?

בדוגמא הספציפית המגייסת שאלה לגבי בכיר ומנוסה, אבל כמובן שהשאלה רלוונטית גם למועמדים ג'וניורים ואפילו עוד יותר לגביהם, כי עוד אין להם "רקורד" עשיר שיכולים להיעזר "כהוכחה".

עניתי לה בפוסט, אבל היה לי חשוב לשתף גם אותך.

השבוע היתה לי שיחה עם הבן שלי על זה.

הוא בן 19.5, על הספקטרום (אוטיסט, בתפקוד גבוה). הוא עובד בחנות בדיזינגוף סנטר, נותן שירות לפעמים 10 שעות ביום. ו-הוא מאד לא מרגיש בנוח להסתכל בעיניים.

כשהוא מגיע למקומות שהוא לא מכיר, לוקח לו הרבה זמן להרגיש בנוח. ולהתחבר עם אנשים חדשים. אפילו איתי, שהוא מרגיש הכי בנוח בעולם ומשתף בדברים הכי אישיים, יש קטעים שלא נוח לו להסתכל לי בעיניים. לפעמים זה קשור אליי – למשהו שאמרתי, ולפעמים לגמרי לא קשור אליי אלא פשוט משהו שהוא עובר באותו רגע.

אבל כשהוא מוכר, בתפקיד, הוא מצליח מאד למכור ולתקשר עם כל לקוח/ה ולקוח/ה שנכנס/ת לחנות.
יש לו חברים שמלווים אותו מגיל 3, וחברים וחברות שהוא יוצר לעצמו בכל מסגרת חדשה שהוא מגיע אליה. 

הוא אמר לי השבוע שהוא לא מבין בשביל מה אנשים מסתכלים בעיניים?

זה מרגיש לו כל כך לא נוח.. אישי. תרגמתי את התגובה שלו לתחושה, אולי, כמו שאני הייתי מרגישה אם מישהו היה נוגע בי בלי שיש קרבה/הכרות.

אני חושבת שהגיע הזמן שנבין שיש לאנשים שונים דרכים שונות להרגיש קרבה/קרבה מדי ולקבוע גבולות למרחב אישי ופרטי. המפתח לבדיקת התאמה לארגון, הוא היכולת של המועמד/ת ליצור חיבור אישי, היכולת שלו/שלה לעבוד בצוות. היכולת לתת שירות. לא היכולת שלו/שלה להסתכל בעיניים. 

המפתח הוא בבירור כישורים ויכולת. לא בהתנהגות בראיון עצמו

ובשורה התחתונה – אם ביקשת דוגמאות על תפקוד מול לקוחות קשים, מול עימותים בצוות, על שיתוף פעולה עם אנשים שונים ממנו/ממנה, ובכולם קיבלת דוגמאות מעולות, אז ההתנהגות בראיון של "לא להסתכל בעיניים", לא פוגעת ביכולת שלו/שלה ביום יום לתפקד מעולה במקצוע. זו בסך הכל התנהגות מצבית, במצב של ראיון.

ועוד נקודה. לגבי לא להסתכל בעיניים בזום:

לצערי, יש לא מעט מראיינים שפוסלים מועמדים בגלל שבזום הם לא "הסתכלו להם בעיניים". כתבתי על זה בעבר ושווה לכתוב שוב.

כשמועמדים מתראיינים בזום, הם מסתכלים לכם בעיניים… שעל המסך שלהם.
נגיד בתמונה שהעליתי, מספר 3 או מספר 4.

יש אנשים (כמוני) שעובדים עם מחשב+מסך, ואז העיניים שלכם כמראיינים עולות במרכז המסך. רחוק מאד מהמצלמה (מספר 1 בתמונה כאן, או מספר 2 – מצלמה נוספת שקניתי כדי להצליח יותר בקלות "להסתכל בעיניים" בזמן הדרכות)

הקטע הוא, שאי אפשר גם להסתכל למצלמה, ולתת לכם להרגיש בנוח כמראיינים, וגם להסתכל למסך, ולהרגיש בנוח בעצמם בו זמנית. טכנית. זה פשוט בלתי אפשרי.
עכשיו השאלה מי יותר חשוב שירגיש בנוח. את/ה או המרואיינ/ת?

נכון, יש כאלה שמסתכלים למצלמה שמובנית בתוך המחשב (#1 פה בצילום),
ואז הפער בין המבט למצלמה והמבט למסך לא כזה גדול,
אבל לא כולם בעלי מחשב כזה, מצלמה כזו או מוּדָעוּת כזו.

כך שאם בזמן ראיון "מציק לך" שהמועמד/ת לא מסתכל/ת לך בעיניים, יש לך 2 אפשרויות שהן מצוינות, מקצועיות ולא פוגעות במועמד/ת או מפספסות אותו/ה:

1. להגיד לעצמך שמה שחשוב זה להקשיב לדברים שלו/ה ולא לשפוט על זה שהוא/היא מדבר/ת איך שנוח לו/ה, והחשוב הוא שהמועמד/ת ירגיש בנוח.
2. לשים את זה על השולחן. להגיד "אכפת לך מדי פעם להציץ למצלמה, שנרגיש כאילו אנחנו מסתכלים בעיניים?"

ודרך אגב, אם בראיון אמיתי זה קורה, יכול להיות שזה מרואיין על הספקטרום האוטיסטי, או מי שפשוט לא נוח לו להסתכל בעיניים. הוא/היא עדיין יכול/ה להיות מושלמ/ת לתפקיד 

ומה הלאה?

יש סיכוי טוב שגם מנהלים בארגון שלך מפספסים מועמדים מצוינים פשוט כי הם לא הסתכלו בעיניים.
ממליצה להעביר הלאה את המייל, או להעלות את זה כשיחה. לשאול את המנהלים אצלך אם קורה להם שהם פוסלים על הנושא הזה. תפתחו את השיחה בתוך הארגון ותנו קצת פרספקטיבה למנהלים ולצוות שלכם.

אני מקווה שבזכותך, כשהילד שלי (או הילד/ה שלך) יחפש את התפקיד הבא שלו, הוא ימשיך למצוא מנהלים מגייסים שיודעים לא להיבהל מזה שהוא  כנראה לא יסתכל להם בעיניים.