אני בד"כ לא כותבת סביב חגים או אירועים, אבל הפעם הרגשתי שאני מאד רוצה לשתף אותך במחשבות שלי ולא לשתוק או לחכות שהעצב ייעלם.
השבוע של כולנו מתחיל בלב כל כך כבד, עם תמונות הילדים הצעירים, הנערים והגברים שנהרגו באסון הנורא בהר מירון. ביום חמישי בערב ישבתי וצפיתי בשידור החי והשמח מהר מירון, בריקודים וההילולה, ושמעתי את הכרוז מזהיר כל הזמן מהעומס, ומהסכנה שנראה שהיתה ברורה וידועה לכולם מראש באותו ערב וכבר שנים רבות. אבל זה לא הספיק כדי למנוע את מה שקרה.
אני לא באה מבית דתי, וההילולה במירון תמיד היתה עבורי משהו שרואים בטלויזיה, רחוק רחוק. בשנים האחרונות אחרי שחזרתי בתשובה והתחלתי לקרוא וללמוד על תורה ועל יהדות, נחשפתי לדמותו המרתקת של רבי שמעון בר יוחאי, ביקרתי בציון קברו בהר מירון והרגשתי קרובה אליו כמו מיליוני יהודים אחרים בעולם. לא נסעתי מעולם להילולה בל"ג בעומר (בעיקר כי יש לי רגישות גדולה למקומות עמוסי אדם) אבל הרגשתי שם ברוחי והבנתי כל כך מה דוחף מאות אלפי אנשים להגיע מכל קצוות הארץ והעולם להילולה מדי שנה.
קמתי כמו כולם ביום שישי לדיווחים הנוראיים על האסון, וכל השבת חשבתי על בני המשפחות של הקורבנות שלא זוהו. שעברו שבת שלמה בידיעה הנוראית שיקיריהם כנראה אינם עוד, אבל עם ספק שנותר עד מוצאי שבת וההודעה הסופית.
אני מודה שאחרי שאנחנו מדברים כל כך הרבה על פילוג, והטיות ומחנות ומלחמות פנימיות בין קבוצות בעם, התרגשתי מאד לראות איך האסון הנורא מחבר בין דתיים וחילוניים, בין יהודים וערבים וכמה תמיכה ואכפתיות אפשר היה לראות בכל פינה.
הלוואי וגם בשוך ההלם ועם הזמן שיעבור, משהו מה"ביחד" הזה יישאר,
אני שולחת את תנחומינו למשפחות ההרוגים באסון, ואיחולי החלמה מהירה לפצועים בגוף ובנפש. אין לי ספק שגם מי שיצא שלם בגופו מאירוע כזה, ייקח איתו את הזכרונות והמראות במשך כל החיים.
מורית
