אני יודעת שאני לא יודעת

אני יודעת שאני לא יודעת
אני אישה שעושה. קשה לתפוס אותי "סתם" יושבת בטן/גב על חוף הים. גדלתי בבית ש"לנוח" בו זה לטייל בשדה או לעבוד בגינה. האמת היא שהייתי צריכה ללמוד עם השנים שזה גם בסדר פשוט לעצור ולנשום ולחשוב. זה עדיין משהו שאני מתרגלת ביום יום, ובד"כ משלבת עם עשייה שמאד נעימה לי כמו שחיה או לעשות פאזל.

אני מספרת לך את זה כי אני רוצה לדבר היום על הדרך שלנו ללמוד.
אני זוכרת אירוע מכונן איפה שהוא סביב גיל 38.5. הייתי עצמאית כבר 3 ומשהו שנים. היינו ביחד בעסק, יעקב ואני (בזמנו ב HRD). הרגשתי שאני "פול-גז בניוטרל". הייתי עובדת מהבוקר עד הלילה, כותבת, נוסעת בין לקוחות פוטנציאליים להצעות מחיר, לקחתי כל פרויקט שהציעו לי ועבדתי מבוקר עד לילה ועדיין בקושי נכנסו לי בחלק מהחודשים יותר מ-4,000 ש"ח לבנק (משכורת משותפת לשנינו). היו אז גם 3 ילדים קטנים, וכל סוף חודש הייתי צריכה לבקש עזרה מאמא ולהסביר לה למה אני בטוחה שעצמאות של שנינו זו הדרך הנכונה.

יש הרבה סיבות למה היינו במצב הזה. ניסיתי לתת ייעוץ כללי למשאבי אנוש, וכל מה שביקשו ממני לקחתי. הייתי מאד לא ממוקדת בעסק. עשיתי יעוץ למניעת הטרדה מינית וסדנאות בתחום, סדנאות למנהלים, וגם ייעוץ לגיוס. כל תחום היה מול אנשים אחרים בארגון, ולגמרי לגמרי לא הבנתי שיווק. הרגשתי שאני כבר יודעת הכל כי היה לי טור בדה-מארקר והצגתי בכל כנס משאבי אנוש שהיה בזמנו. האגו שלי התנפח הרבה יותר מדי, והייתי בטוחה שאני "כבר עושה שיווק" ושאין לי מה ללמוד. בזמנו פעם בחודש הרמנו סדנה ייחודית על גיוס 2.0. הסברנו לארגונים על מה זה פייסבוק ומה זה לינקדאין ואיך הם קשורים לגיוס (תחילת 2009), והיתה סקרנות עצומה.

האירוע המכונן היה יום שדיברתי עם חבר מאינטל, ערן שטרן (למי שמכירים). והוא אמר לי על כנס של 3 ימים שכדאי לי לבוא ללמוד בו על שיווק ומכירות לעסקים קטנים כמונו. אמרתי לו שאין לי זמן, 3 ילדים קטנים בבית. זה היה כנס בחמישי-שישי-שבת. איך יעקב יסתדר 3 ימים לבד. היו עוד תירוצים טכניים אבל בשורה התחתונה אמרתי לו "אני כבר יודעת שיווק. הרי יש לי טור בעיתון וכולם מכירים אותי", וגם כל חודש אנחנו ממלאים סדנה של גיוס 2.0 אז מה הבעיה.
ערן היה נחוש שיש גם לי מה ללמוד.

הרצון לא לחזור לאמא שלי לבקש עזרה כלכלית, ביחד עם זה שקיבלתי שם אחריות מלאה והתחייבות להחזר כספי מלא אם לא אהיה מרוצה, וגם הנחה גדולה על הכנס, הובילו בסוף לזה שנכנסתי לאותו אירוע. 

בכנס הצטרפנו לתוכנית שנתית ללמוד שיווק ומכירות. תוך חודשים ספורים בתוך התוכנית ובעקבות הלמידה העצומה

• התמקדנו בגיוס
• הקמנו באותה שנה את כנס הגיוס הראשון
• התחלנו ללמד לינקדאין לגיוס (ראשונים בארץ)
• התחלנו את קבוצת העמיתים למנהלות ומנהלי גיוס הראשונה כמה חודשים אחרי
• העסק הכפיל עצמו פי 5 תוך שנה
• הפכתי למנטורית לעסקים אחרים

באמת אפשר להגיד The Rest is History

אותו אירוע מכונן, מלבד זה שהיה אירוע מכונן לעסק, ולהרבה הבנות שלי על תהליכים שיווקיים ועסקיים, למדתי בו שאני לא יודעת כלום על שיווק. למדתי שיש לי כל כך הרבה מה ללמוד בכלל על עסקים. הרגשתי כמו בלון שניפצו אותו (בטוב), יצא לי האוויר המיותר, והתחלתי מחדש במקום הרבה הרבה יותר טוב.

מאז, לא תמצאו אותי אומרת כמעט על כלום ש"אני כבר יודעת".
גם על ראיון התנהגותי-מצבי, התחום שאני מלמדת כבר 19+ שנים, פיתחתי מודל, ועדיין בכל הזדמנות שיש לי אני קוראת על התחום. על התנהגות מצבית, על מיון לעבודה, על שיטות מיון. על GAI אני לומדת גם בהדרכות וסדנאות ממקודות, וגם קוראת בלי הפסקה, וגם מתרגלת כל הזמן ומשתפת אחרים. עצם השיתוף בקבוצת הוואטסאפ שפתחתי (מוזמנים להצטרף אם אתם עוד לא שם, קבוצה מרתקת בתגובות ובשיתוף של המשתתפים שבה) הוא חלק מתהליך הלמידה האישי שלי.

בעבר, בערך באותה תקופה שתיארתי למעלה, סביב 2009-2010 גם התאמנתי באופן קבוע בחדר כושר. התחלתי בבריכה שהיא היתה תמיד ה"בית" שלי מבחינת ספורט. הספורט הראשון שאהבתי ולמדתי (בגיל 10-11), וזה שתמיד מחזיר אותי לעצמי ולכושר. בזמנו שחיתי כמה חודשים ואז התחלתי חדר כושר. גם עכשיו, כבר שנה ורבע בערך, אני שוחה. הפעם לקח לי יותר זמן לחזור לחדר כושר, אבל עכשיו שהבריכה הופכת לי ליותר "אוטומטית" ואפילו לפעמים קלה ונוחה לשילוב ביום יום, אני מקווה לחזור ולהתאמן גם בחדר הכושר. העיקר להמשיך להתפתח וללמוד על עצמי. 

אני חייבת לעצור רגע ולהגיד – זה לא מקום נוח!
להיות במקום שאני אומרת לעצמי להמשיך להתאמץ למרות שאני לא מבינה איך עושים את זה. שאני משתפת משהו ואומרים לי "לא, זה כבר השתנה, זה לא ככה". או שאני מנסה ודברים לא עובדים. וב AI הרבה דברים לא עובדים, יש הזיות של התוכנה, יש ים דברים שנתקעים. זה ממש ממש לא נוח. אבל זו הדרך. זה ממשיך גם היום להיות לי די קשה להגיד "אני יודעת שאני לא יודעת". אני מבינה שאין לי מושג. חוסר וודאות. חוסר ביטחון זה המקום הכי מערער שיש בעולם. ועדיין הוא עדיף על הביטחון והוודאות שהם תכל'ס (לדעתי היום) ריקים. הם אף פעם לא אמיתיים או מדויקים. נכון, היום יש לי הרבה יותר הבנה וידיעה לגבי ראיון לעומת העבר. היום די קשה ללמד אותי דברים חדשים בנושא, אבל אני מגיעה לכל מעמד ושיחה עם סימן שאלה קטן שמאפשר לי להקשיב וללמוד גם מהשאלות של המשתתפים בכל סדנה.

אני לא יודעת עד כמה ביום יום שלך שולטת תחושת ה"אני כבר יודעת" (או "אני כבר יודע"). יש משהו נורא נוח בוודאות, בביטחון העצמי. וברור שגם לי יש דברים שאני מרגישה לגביהם ביטחון והבנה עמוקה. אבל לקח לי הרבה זמן להבין שיש משהו מאד טוב בלהשאיר לעצמי איזה שהוא ספק. איזה חוסר ביטחון קטן. איזו פינה פתוחה, שמזמינה תמיד ללמוד עוד. להבין עוד. לא להיות במיינדסט של "יודעת" אלא במיינסדט של "רוצה ללמוד עוד". ובאמת לעבוד בזה.

זה גם המיינדסט שאני רואה בתוך קבוצת החממה שלנו, של מנהלות ומנהלי הגיוס. שנפגשות אחת לחודש ללמוד ביחד, לשתף ולהתייעץ. עשינו וובינר שהם שיתפו מהחוויה שלהם (שווה לראות בוידאו או לשמוע בפודקסט. היה מרתק לשמוע אותם).

לכן כל כך כייף לי לפגוש בסדנת הראיון שלי למשאבי אנוש, גם מנהלות גיוס ומשאבי אנוש ותיקות, שמספרות לי שלמדו בעבר אבל רוצות ללמוד עוד כלי. לבדוק את עצמן. לפעמים גם אחרי 20 שנה הן מופתעות לגלות שיש דברים חדשים ללמוד. ובוודאי שמי שחדש/ה בתחום יכול/ה ללמוד כלים חדשים. 

כשאני מלמדת מנהלים הרבה מהם יודעים להגיד שמעולם לא למדו לראיין ושזה תהליך שקשה להם לעשות בצורה מקצועית ומדויקת. אולי בגלל זה הם באים בד"כ עם פתיחות רבה ללמוד את הכלי של ראיון התנהגותי-מצבי למנהלים. הם משוועים לדרך מובנית ושיטתית לראיין מועמדים, כי העובדים שיכניסו לארגון ולצוות הם הלב של הארגון והם יודעים כמה מסוכנות לארגון טעויות בגיוס.

ממליצה לך השבוע לעצור וללמוד
משהו קטן. משהו גדול. העיקר להיות בלמידה ובתנועה קדימה.

ואם בא לך ללמוד איתי הכי אשמח 🙂