התחבר לחשבונך
יצירת חשבון

אז מה עושים כשנעלם האומץ

תוכן עניינים

שיתוף המאמר:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

פעם, לדעתי בכיתה א', אמא שלי החליטה לקחת אותי לחוג בלט.

הייתי ילדה שקטה וביישנית,
ואני באמת לא זוכרת כלום מהשיעור עצמו.
מה אני כן זוכרת, ומה נשאר לי צרוב בזכרון
כ"שיעור הבלט בכיתה א'"?
שנכנסתי לשירותים להחליף בגדים לבגד גוף ורוד
ואלה היו שירותים של בית ספר כאלה,
עם דלת שאפשר להיכנס מתחתיה ממש,
וקבוצת ילדות הציצו לי מתחת לדלת,
כנראה צחקו עליי. והלכו.

זה הזיכרון החזק שלי, כבר שנים,
משיעור בלט.
לא למדתי בלט – כנראה בגלל אותו אירוע.
אני לא זוכרת אם סיפרתי לאמא שלי או לא.

אני רק יודעת ששנים רבות פחדתי שיציצו לי בשירותים

השבוע צפה לי לזיכרון התמונה הזאת,
וחשבתי על הילדה שהייתי אז, ועל איך אותו אירוע
ניפץ לי כנראה משהו שביר בבטחון העצמי,
בנה לי פחד ודאגה לפרטיות שלי שלקח לי עוד כמה שנים טובות
לשחרר כדי להתחבר לאחרים ואחרות סביבי. 

לפני שבועיים בערך היה הוובינר הראשון שלי
על להיות אמיצה. 
ואחריו דממה. לא סתם.
נעלם לי האומץ. בבת אחת. רגע אחרי ששיתפתי מכל הלב.

ברנה בראון קוראת לתחושה הזו
Shame shitstorm
ופתאום כל כך הבנתי על מה היא מדברת.

התמלאתי בושה, ומבוכה
מה אני רצה ומספרת על כל החיים שלי?
מה אני פותחת ככה את המקומות הכי פרטיים וסודיים?
ואני בכלל יחסית קנאית לפרטיות שלי… מאד.

אז ישבתי עם עצמי וחקרתי מה קורה לי מה הביך אותי, מה גרם לי להרגיש חוסר נוחות. הבנתי שני דברים:

1. שלא כל מי שדיברתי עליו ידע את זה, והיה לי חשוב לעדכן ולשתף. להיות אמיצה בדברים שלי בלי שמישהו בעולם ייפגע מזה. 
2. שהבושה והמבוכה אחרי הם חלק טבעי ונורמלי משיתוף. המבוכה אחרי. עד שמתרגלים.
ויותר מזה – אם זה לא מערבב את הבטן, כנראה שלא באמת שמתי את עצמי בחוץ.
וכמו שהבנתם האומץ מגיע מתוך הפתיחות. מתוך השיתוף
מתוך הצעדה בראש מורם דרך המקום הפגיע, המביך.

החלטתי כמה החלטות:

1. לעדכן את מי שמעורבים בסיפורים שלי מה אני מספרת עליהם
(אם אלה אנשים שחשובים לי ונמצאים בחיים שלי. אם לא, אני פשוט שומרת על האנונימיות שלהם ככל שיכולה)
2. לקבוע עוד וובינר. להיות שם. לא לוותר לגל הבושה והמבוכה שהציף אותי.
3. לדבר ולשתף יותר.
בשבוע האחרון פגשתי (ממש פנים אל פנים סוף סוף, וגם בטלפון) 2 משתתפות שהיו בוובינר הראשון, והשיחה איתן, ההזדמנות לקבל פידבק אישי ולשתף אפילו יותר בפרטי, היו מרגשות ומשמחות. תודה לכן! אתן יודעות מי אתן.
4. לא לוותר לעצמי ולא לעצור בתהליך הזה.
אני יודעת שאני רוצה לתת כלים וגב לכל מי שרוצה לקבל יותר החלטות אמיצות בחיים שלה, 
להגיד יותר, לפתוח את הלב והפה ולמצוא את הקול שלה. 
שלך.

מאמינה שהמשך יבוא לפרויקט ה"אמיצה" שלי… כשזה יהיה נכון זה יקרה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים שנבחרו בשבילך
התפתחות אישית
ספרים מומלצים – על גיוס, שיווק ועוד

אני "תולעת ספרים" מאז שאני מכירה את עצמי. כשטיילתי עם ההורים שלי ואחי הצעיר בארה"ב בגיל 7, נסענו ברכב מניו יורק לקליפורניה (או הפוך… לא

התפתחות אישית
למצוא את הקול שלך

פוסט אישי. לא על גיוס ואפילו לא על ה-1 בספטמבר (ברכות לילדים שמתחילים כיתה חדשה/בית ספר). בעצם פוסט על למצוא את הקול שלי. מחדש. כשעזבתי

התפתחות אישית
את לא אמורה לדעת כבר הכל לבד!

בשבועות האחרונים ניהלתי שיחות עם הרבה מאד מגייסות ומנהלות גיוס (כולן נשים, לכן הפעם כותבת בלשון נקבה. אם יש גבר שמזדהה עם הדברים – מוזמן

דילוג לתוכן