אז כמה ילדים יש לה?
זה נושא רגיש. קצת טריקי.
על פניו, כאילו כולם יודעים שאסור לשאול על מצב משפחתי ומספר ילדים, על מילואים. זה "לא חוקי" או יותר מדויק "בעייתי מבחינה משפטית", "מציב את הארגון בחשיפה משפטית".
כשאני מגיעה לפרק הזה בסדנאות, מגייסות (בעיקר) ומנהלות / מנהלים מסבירות לי איך הם "פותרים את הבעיה". אני שומעת בכל סדנה (כמעט) משפטים כמו:
"אני מבקשת שתספר לי על עצמה" ואז שומעת מקום מגורים מספר ילדים ומצב משפחתי.
או "מצאתי שיטה, אני שואלת איך היה לך להגיע הבוקר, והיא מסבירה לי על מקום המגורים".
או "סיפרתי כמה ילדים יש לי ואח"כ היא סיפרה כמה ילדים יש לה".
כאילו שהמטרה שלהן (רגע נתמקד במגייסות) היא לגלות את ה"סוד" או את המידע הזה שכולם יודעים שהוא לא רלוונטי ולא חוקי להחליט לפיו. כי בעצם לדעתן (ולדעת המנהלים בארגון) זה מידע קריטי ובלעדיו אי אפשר לגייס או להחליט על התאמה.
חלק מסבירות לי שזה לא שהן מחליטות רק לפי זה, אבל "זו עוד נקודה בתהליך". חלק אומרות שעבורן זה לא חשוב אבל המנהלים מתעקשים.
זה המקום שאני שולפת את גלימת "לוחמת הצדק" שלי, הפמיניסטית הלוחמת כמו שפעם קראו לי ואני רוצה להגיד בקול רם והכי ברור שאפשר:
אם אנחנו לא נשמור על נשים אחרות אף אחד אחר לא ישמור עליהן.
אם אנחנו לא נשמור על המילואימניקים אף אחד אחר לא ישמור עליהם.
אם אנחנו לא נדאג שלא יפלו אנשים בגלל מרחק ומקום מגורים אף אחד לא ישמור עליהם.
זה התפקיד שלנו.
אחת הדרכים הטובות ביותר לעשות את זה היא להתעקש לא להכניס את המידע הזה בכלל למודעות שלנו. לא לשאול. לבקש לא לדעת אותו בשלב המיון. צוות הגיוס הוא צוות שומרות ושומרי הסף בארגון, בהרבה מובנים, אבל קודם כל סביב ההטיות והאפליה שקיימת במקום כל כך עמוק ושורשי ברוב הארגונים ואצל רוב האנשים.
כתבתי שזה טריקי כי בשיחות העמוקות יותר שיש לי עם המגייסות אני מגלה שהן עצמן חושבות שזה כן מידע חשוב. שבלי לדעת כמה ילדים יש לה אי אפשר להחליט לגייס את העובדת. או מופתעות לגלות רק אחרי הגיוס שהמועמד סא"ל במילואים ועושה הרבה מילואים תמיד ובוודאי בשנתיים האחרונות. הן גם אומרות משפטים כמו "אם היינו יודעים קודם אולי לא היינו מגייסים אותה/אותו".
ואני רוצה לשאול אם אנחנו לא נגייס אותם מי יגייס אותם? מי ישמור עליהם? מי יביא ילדים? מי יילחם? מי ישמור עלייך כשאת תרצי לעבוד בארגון שקצת רחוק ממקום המגורים שלך?
אני יודעת, זה לא נעים להיות זאת שנלחמת בתוך הארגון.
ברוך השם, כל שנה היה כתוב לי בהערכת העובדים שאני "בעייתית" כי אני אומרת את דעתי לאנשים בכירים גם כשאני לא ממש פופולרית ולא נעימה להם באוזן. ברור לי שזה לא קל למצב את עצמך במקום הזה. ואולי אני קיצונית בהתעקשות שלי על דעתי ועמדותיי, ואולי הן לפעמים קיצוניות.
אבל בעניין הזה אין לי ספק.
זה נושא שכולנו חייבות וחייבים להתגייס אליו ולהילחם למענו.
בוודאי בשנתיים האחרונות לגבי מילואימניקים ובני/בנות זוג שלהם. ולא פחות, (כי זו הטיה שהיתה ואיתנו עוד הרבה לפני המלחמה), גם לגבי נשים שהן אמהות, גם לגבי מי שתיכף יתחתנו, גם לגבי מי שגר/ה רחוק, גם לגבי מבוגרות ומבוגרים. יש (לדעתי) יותר הטיות כלפי נשים מאשר כלפי גברים.
כל הפרמטרים הלא רלוונטיים צריכים לזוז הצידה ולפנות מקום לדברים שבאמת רלוונטיים: הכישורים וההתאמה לתפקיד. איתם, המוטיבציה לתפקיד. זהו. נטו. זה כל מה שחשוב.
ועוד נקודה אחת שהיא בעצם העיקר: בתפקידים שבהם *אולי* זה משנה (נגיד שעות ארוכות, זמנים לא ברורים ועוד, כשיש לאיש/אישה הרבה ילדים או גרים רחוק), ההחלטה צריכה להישאר בידיים של המועמד או המועמדת. זה לא שלנו. זה לא לבחירתנו.
