מאת: מורית | 
15 באוגוסט, 2010| 
אחי הצעיר ברק התחתן לפני 3 ימים, ב – 12 באוגוסט 2010.
כשהיינו צעירים, אחד הדברים היחידים שידעתי בבירור היה ששנאתי את אחי. זו היתה "עובדה" ברורה. לא היתה דרך להתחמק מזה. שנאתי אותו.
כל פעם שהוא אמר משהו, רציתי להרוג אותו (וכמובן גם הוא – אותי). התמונה הזו היא אחת הבודדות שמצאתי שאנחנו מתחבקים ומחייכים. בשאר התמונות בד"כ הצטלמנו עם מישהו באמצע (האמת היא שזה די דומה למה שאני רואה עם הילדים שלי ).
אבל – זה כנראה המצב הסטנדרטי אצל אחים.
היום, הוא החבר הכי טוב שלי (טוב, אחרי יעקב, ברור). אנחנו מתייעצים על כל כיוון חדש או מחשבה שעולה, מגדול עד קטן – תומכים אחד בשני בכל יום שעובר.
חשבתי עליו הרבה בבוקר של החתונה. חשבתי על הקשר איתו ועל כך שבעבר הרחוק הייתי כל כך בטוחה בשנאה שלי אליו. הייתי משוכנעת שלעולם לא ארצה לעזור לו, חשבתי ששנאתי אותו – בשבילי, אז – זו היתה "עובדה ברורה". משהו שאף אחד לא יכול היה להתווכח איתו.
השבוע חשבתי הרבה עליו ועל השינויים שעברו על שנינו ב-20~ השנים האחרונות. המחשבות הללו חיברו אותי לשיחות שיש לי עם לא מעט מגייסות ומגייסים בישראל שעובדים בארגונים שהם שלוחות מקומיות של חברות אמריקאיות. אלו מציגים "עובדות ברורות" משל עצמם:
"הם לעולם לא יסכימו לזה"
הכשרתי בשנים האחרונות יותר מאלפיים מנהלים ואנשי משאבי אנוש בתחום של גיוס ברשת. כשאני שואלת מגייסות ומגייסים לגבי ההתקדמות שלהם עם הכלים השונים ועם הטמעת המדיה החברתית בארגון, אני שומעת בד"כ את אותו משפט:
"אנחנו במצב מיוחד, אנחנו חברה מקומית שמייצגת חברה אמריקאית בישראל, והם בחיים לא יסכימו לזה."
